החלטה בתיק ת"א 40667-06-11

המחלוקת שעלי להכריע בה במסגרת החלטה זו מתייחסת לגובה שכר טרחת עו"ד, שיש לפסוק לתובע, המוסד לביטוח לאומי, במסגרת תביעת השיבוב שהגיש נגד הנתבעים, לתשלום תגמולים אשר שולמו על ידו לנפגע, סעדי מוחמד [להלן - "הנפגע"], בגין פגיעתו בתאונת דרכים מיום 11.7.2004, עת נפגע ממלגזה אשר הייתה נהוגה על ידי הנתבע 1, ואשר הייתה בבעלות הנתבעת 2. הנתבעת 3 [להלן - "הנתבעת" או "הפניקס"] הייתה מבטחת השימוש במלגזה.

אתאר השתלשלות הענייניים בקצרה:

-ביום 27.5.2010 שלח התובע מכתב דרישה לפניקס לשפותו בגין הגמלאות אשר שלם וישלם לנפגע, וזאת בהסתמך על הוראות סעיף 328 לחוק הביטוח לאומי [נוסח מלא] התשנ"ה - 1995 [להלן - "החוק"]. סכום הדרישה היה 2,212,981 ש"ח.

-תביעת הנפגע, אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה [ת.א 1075/05] הסתיימה בפסק דין שניתן ביום 23.6.2010, במסגרתו נקבע כי מסכום פסק הדין יש לנכות את גמלאות המל"ל שקיבל ויקבל הנפגע.

-ביום 23.6.2011, בחלוף שנה ויותר ממשלוח הדרישה, שלא זכתה לכל מענה מן הנתבעת, הגיש התובע את תביעתו דנן נגד הנתבעים. עילת התביעה הראשית, הייתה תשלום על פי החוק, והעילה החילופית, תשלום מכח ההסכם שהיה בין הצדדים, ואשר אין חולק כי בוטל עוד בשנת 2009.

-ביום 16.8.2011 הגישו הנתבעים כתב הגנה. טענת ההגנה הראשונה [סעיף 5 לכתב ההגנה] הייתה, כי מדובר בתאונה ב"שירות המעביד" ועל כן אין התובע זכאי לשיבוב. טענת ההגנה החילופית [סעיף 6 לכתב ההגנה] הייתה כי התביעה צריכה להיות מבוססת על ההסכם, והתובע אינו זכאי למלא השיפוי אלא לאחוז מופחת בלבד.

-לאחר הגשת כתב ההגנה, נהלו הצדדים מו"מ להסדר פשרה, במסגרתו אף עתרו לדחיית ישיבת קדם המשפט שנועדה להתקיים ביום 7.11.2011.

-ביום 3.1.2012, ובטרם הגיע מועד ישיבת קדם המשפט הנדחית, הודיעו הצדדים כי הגיעו לידי הסדר פשרה, לפיו הפניקס תשלם לתובע סך של 2,008,190 ש"ח לסילוק כל תביעותיה. עוד הוסכם, כי נושא שכ"ט עו"ד יימסר להכרעת בית המשפט, על יסוד טיעונים קצרים שיגישו הצדדים.

טענות התובע בקצירת האומר הינן, כי תובע אשר זכה בתביעתו, ובדנן - הסכם הפשרה הינו על מלא סכום התביעה על פי ההסכם, לרבות ריבית פיגורים הסכמית, זכאי לקבל הוצאותיו, שלא יצא שכרו בהפסדו. התובע מציין כי התביעה הוגשה בלית ברירה, בהעדר כל תגובה מצד הנתבעים למכתב הדרישה. טענת ההגנה שהעלו הנתבעים, בדבר "תאונה בשירות המעביד" הייתה חסרת שחר, ויש לשבח את התובע על כי חסך מזמנו של בית המשפט, ועל אף שהמחלוקת המשפטית בדבר חלותו של ההסכם טרם הגיעה לסיומה, והיא תלויה ועומדת בפני בית המשפט העליון, ויתר על עילתו הסטטוטורית ונאות להסדר פשרה המבוסס על ההסכם, ואין זה מן הראוי כי יצא נפסד בסכום ההוצאות שינגסו בסכומי השיבוב, שהם כידוע, כספי ציבור. התובע עותר לזכותו בתשלום שכ"ט כמקובל בתיקי פלת"ד בשיעור 11% ומע"מ, ולחילופין - בהתאם לשיעור המינימאלי של שכ"ט עו"ד שיש לשלם על פי הסכם ההתקשרות הנוהג בין המל"ל לעורכי הדין, אשר צורף לתשובתו, ועומד על 7.5% מסכום פסק הדין [8.7% כולל].

הנתבעים משיבים כי לדידם, מדובר בתאונה בשירות המעביד על אף שהנפגע קבל את שכרו מחברת כח אדם, ולא בכדי לא נעתרו לדרישה שנשלחה אליהם מן הטעם האמור. באותה עת, עמדו בבית המשפט העליון ערעורים בסוגיה זו והנתבעת בחרה להמתין להכרעה בעניין. יחד עם זאת, מאחר ובית המשפט המחוזי, שם נדונה תביעת הנפגע, קבע בפסק דינו כי התביעה אינה נבלעת בתגמולי המל"ל ולא מצא לנכון להכריע בשאלת סיווגה של התאונה, וכדי להימנע מלהיגרר להתדיינות משפטית, מיד לאחר הגשת כתב ההגנה, נכנסה הנתבעת למו"מ לפשרה עם התובע וניאותה לסלק התביעה על פי העילה ההסכמית, בכפוף לבדיקת הסכומים. הנתבעים סבורים, כי בפסיקת שכר הטרחה, יש לבחון את מהות העבודה והמאמץ שהושקעו בטיפול בתביעה מצד באי כוח התובע. הנתבעים מפנים לשורת פסקי דין בהם בית המשפט סבר, שאין לפסוק שכר טרחה לפי חישוב אריתמטי הנגזר מסכום פסק הדין, שכן סכום התביעה הינו נתון אקראי ואין לו משמעות עומדת בפני עצמה לעניין היקף המאמץ שיש להשקיע בתובענה.

הכרעה

אכן, הכלל הנוהג הוא כי תובע הזוכה בתביעתו, מן הראוי כי לא יצא בחסרון כיס ויפסקו לו הוצאותיו המשפטיות בגין שכר טרחת עורך דין. יחד עם זאת, יישומו של הכלל צריך להיעשות בהתחשב במהות העניין, במידת ההשקעה שהיה על בא כוחו של התובע להשקיע כדי להביא הדיון בתובענה לסיומה, ובתום הלב של הצדדים ובהתנהלותם - עובר להגשת התביעה ובמהלכה.

דרישתו של התובע מן הנתבעת, אשר נשלחה טרם הגשת התביעה, הייתה מבוססת על העילה הסטטוטורית. באותה עת, הייתה מחלוקת משפטית נטושה בערכאות השונות, באשר לתחולת ההסכם בין הצדדים, על תאונות שאירעו טרם הביטול. כך, שאין לייחס לתובע חוסר תום לב בשל משלוח דרישה המבוססת על סעיף 328 לחוק.

דווקא הנתבעת, אשר לא טרחה כלל להשיב לדרישת התובע, מטוב ועד רע, היא שהביאה למעשה על עצמה בהתנהלותה, את הצורך בהגשת התביעה, לאור מועד ההתיישנות המתקרב. התובע ציין בסיכומיו, כי אילו פנתה הנתבעת, כבר בשלב קבלת הדרישה, ומציעה תשלום המבוסס על ההסכם, הייתה תביעה זו נחסכת. זאת ועוד. הטענה שהעלתה הנתבעת בפתח כתב הגנתה, כי מדובר בתאונה ב"שירות המעביד" ננטשה על ידה לאלתר, מיד לאחר הגשת כתב ההגנה, ומשקלה של הטענה כלל לא נלקח בחשבון במסגרת הפשרה.

יחד עם זאת, אין להתעלם מכך, שבתקופה שחלפה מאז נשלחה הדרישה ועד שהוגשה התביעה, נתן כבר פסק הדין בת.א. 37002-03-10 אשר סימן את המגמה המתבססת היום, ואשר באה לידי ביטוי גם במסגרת הסכם הפשרה בתובענה דנן, כי הוראות השיפוי בהסכם ימשיכו לחול על תאונות דרכים שאירעו טרם ביטול ההסכם. חרף העובדה שפסק הדין ניתן ביום 24.3.11, הוגשה התביעה ביום 23.6.2011 על בסיס העילה הסטטוטורית ורק לחילופין - על בסיס העילה ההסכמית, כך שגם התובע "תרם" בהתנהלותו להרחבת יריעת התביעה שלא לצורך.

גם למידת ההשקעה שנדרשו לה הצדדים עד לפסק הדין, ולאופן בו התקבל פסק הדין, במסגרת הסדר פשרה, משקל וחשיבות בבואנו לפסוק את גובה הוצאות הזוכה בתביעה, וזאת על מנת להוות תמריץ לפשרות עתידיות.

בהתחשב במכלול השיקולים כאמור, הנני מעמידה את סכום שכר טרחת עו"ד לו זכאי התובע מן הנתבעת 3 על סכום כולל של 35,000 ש"ח. לאור התיקון לתקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"מ-1984, ולאור פסק הדין בע"א 3099/11 בוקעי בלאל ואח' נ' חדוה אביטל ואח' [11.10.11] אין מקום לפסוק מע"מ על סכום שכר הטרחה.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים עותק מן ההחלטה.

ניתנה היום,  ו' ניסן תשע"ב, 29 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: